💻 מטריקס ירוק · matrix

shiur@torah:~$ ./load --lesson

ברכה מכל הלב

> שיעור של הרב יהודה טאוב█

shiur@torah: ~ — פרשת השבוע

shiur@torah:~$ cat README.md

# 🤲 ברכה מכל הלב

למה ביקש בלק קללה ולא ברכה, מה ביקש יצחק כשאמר "ועשה לי מטעמים", ברכת כהנים באהבה, ולמה נותנים לאכול בקידוש

video: https://youtu.be/-ChP0btZXP0

chapters=5 files=19 paragraphs=74 tags=[בלק, ברכה וקללה, עין טובה, ברכת כהנים, האור החיים, קידוש]

shiur@torah:~$ ls -l ./

  1. drwxr-xr-x 4 chapter_01/ # 🎁 לדעת לקבל
  2. drwxr-xr-x 4 chapter_02/ # 🍲 "ועשה לי מטעמים"
  3. drwxr-xr-x 3 chapter_03/ # 🤲 לברך באהבה
  4. drwxr-xr-x 5 chapter_04/ # 👁️ בלק, בלעם וכוח הקללה
  5. drwxr-xr-x 3 chapter_05/ # 🥂 גדולה לגימה

shiur@torah:~$ cd chapter_01/

[01] 🎁 לדעת לקבל

shiur@torah:~/chapter_01$ cat 01.txt

פרק מתוך חוברת

>> output: הנושא של פרשת בלק הוא ברכה וקללה: איך זוכה אדם שברכותיו יתקבלו.

השיעור נאמר בשבוע של פרשת בלק, ערב יום ההילולא של האור החיים הקדוש. הרב לימד פרק אחד מתוך חוברת חדשה שיצאה זה עתה, פרק שנוגע במיוחד לפרשת השבוע, ושמופיעים בו גם דברי האור החיים.

הנושא הוא ברכה וקללה. לא כל אדם מברך באותה מידה, ולא כל ברכה מתקבלת באותה מידה. מה גורם לברכה לחול? ומה אפשר ללמוד מזה על כל אחד מאיתנו, כשהוא מברך את ילדיו, את חבריו ואת מכריו?

הפרק בחוברת עוסק בשאלה למה נוהגים לעשות סעודה אחרי הולדת בת. האשכנזים קוראים לזה "קידוש", והספרדים "זבד הבת". באים לקידוש, אוכלים, ומברכים זה את זה. ומה עניין האכילה לברכה? כדי להבין, השיעור פותח במעשה מיוחד.

-- EOF [1/19] --

shiur@torah:~/chapter_01$ cat 02.txt

עשרים השקלים של הרב פינקוס

>> output: לפעמים הדרך הטובה לתת לאדם היא להסכים לקבל ממנו.

הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל היה רבה של העיר אופקים, יהודי מיוחד במינו. הוא גדל באמריקה, ובחר בכל לבו לחיות בארץ ישראל. הוא הקים קהילה באופקים, ונסע הרבה בעולם למסור שיעורים, מלא התלהבות של קדושה.

פעם, ברחובות אופקים, ניגשה אליו אישה וביקשה שיתפלל על בנה. כולם ידעו שהוא רב גדול. הרב הסכים בשמחה. הוציאה האישה מן הארנק עשרים שקלים ואמרה: זה בשביל הרב. אמר לה הרב: סליחה, אני אינני לוקח פדיון. יש מקומות שנוהגים לקחת, אבל אני אינני נוהג כך.

אך האישה התחננה: קח, קח. והרב, כשראה עד כמה הדבר חשוב לה, הסכים לקחת.

ובשיעור הודגש יסוד גדול: לפעמים צריך לדעת לקחת, וזה עצמו נתינה. הרבה פעמים אדם רוצה מאוד לתת לך מתנה, ואתה אומר: לא צריך. אבל הוא רוצה לתת. למה להרוס לו את השמחה? כך, למשל, סבתא שנותנת לנכדים. היא נהנית לתת. מי שמסרב, מונע ממנה את ההנאה.

-- EOF [2/19] --

shiur@torah:~/chapter_01$ cat 03.txt

החזון איש ומה שעשה הרב בכסף

>> output: מי שמקבל כדי לשמח את הנותן, עושה חסד גדול לנותן.

גם החזון איש, שהיה מסתפק במועט ולא רצה ליהנות משום אדם, קיבל פעם מאישה שבאה אליו ורצתה לתת לו דבר. המשמש שאל אותו אחר כך: מה קרה, הרי הרב אינו מקבל? אמר החזון איש: ראיתי שהיא צריכה להרגיש שנתנה לחזון איש. איזה סיפוק יש לה מזה.

ומה עשה הרב פינקוס בעשרים השקלים? אולי היינו חושבים שתרם אותם לבית הכנסת. אבל הוא עשה צעד חריג. הוא הלך למכולת, קנה עוגה טובה ומשקה שאהב, ישב, אכל ושתה. וכשטוב היה לבו, עמד והתפלל על בנה של האישה בכל לבו.

למה עשה כך? מאיפה לקח את זה? המקור, כך הוסבר בשיעור, הוא בתורה עצמה, בברכות שבירך יצחק אבינו את בניו.

-- EOF [3/19] --

shiur@torah:~/chapter_01$ cat 04.txt

של מי המצווה?

>> output: גם מי שנתן וגם מי שקיבל ושמח בנתינה, שניהם זוכים.

בשיעור עלתה שאלה מאחד המשתתפים: אדם נותן לי כסף, ואני מעביר אותו לבית הכנסת. של מי התרומה? שלי, או של האדם הראשון שנתן לי, ואני הייתי רק צינור?

והתשובה שעלתה: שניהם זוכים. לזה יש חלק במעשה, ולזה יש חלק בהסכמה ובשמחה. עצם הרצון של הנותן הוא דבר טוב, ומה שהוא שמח בכך שהכסף הגיע למקום טוב הוא חלק מן המצווה. אין בעיה ששניהם יזכו. הקדוש ברוך הוא אינו מקמץ בשכר.

ומכאן חוזרים אל היסוד שבמעשה הרב פינקוס והחזון איש. לפעמים המצווה הגדולה אינה לסרב, אלא לאפשר לשני לתת. מי שמקבל בשמחה, נותן לנותן את הסיפוק ואת הזכות. והנותן, מצדו, מתחבר אל המקבל.

ובמעשה של הרב פינקוס יש עוד שלב: הוא לא רק קיבל כדי לשמח את האישה, אלא השתמש בהנאה עצמה כדי לחבר את לבו אליה ואל בנה, כדי שתפילתו תצא מכל הלב. את זה הוא למד מן התורה.

-- EOF [4/19] --

shiur@torah:~$ cd chapter_02/

[02] 🍲 "ועשה לי מטעמים"

shiur@torah:~/chapter_02$ cat 05.txt

למה צריך יצחק מטעמים?

>> output: יצחק היה עשיר מאוד, ובכל זאת ביקש מעשו להכין לו מאכל לפני הברכה.

"וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק... וַיִּקְרָא אֶת עֵשָׂו בְּנוֹ הַגָּדֹל... וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ, וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי, וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה, בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת".

והשאלה גדולה. יצחק היה עשיר עצום, אולי הגדול שבאותה תקופה בארץ ישראל. רש"י מביא שהיו אומרים: זבל פרדותיו של יצחק, ולא כספו וזהבו של אבימלך. היו לו עבדים ומשרתים לרוב. לשם מה הוא צריך לבקש מבנו שיכין לו אוכל? מה חסר לו?

האם זה כדי שיהיה על מה לברך ברכה? כדי שיאמר "שהכל נהיה בדברו"? ודאי שלא. משהו עמוק יותר עומד כאן.

-- EOF [5/19] --

shiur@torah:~/chapter_02$ cat 06.txt

הרמב"ן: שתהיה נפשו קשורה בנפשו

>> output: ההנאה מאדם מחברת אליו את הלב, ומתוך כך הברכה יוצאת בחפץ מלא.

הרמב"ן מסביר: מה שאמר יצחק שיברך אותו אחרי שיעשה לו מטעמים, אין זה בשכר האכילה, ולא כשוחד. זה לא "תן לי אוכל ואתן לך ברכה". אלא רצה ליהנות ממנו, כדי שתהיה נפשו קשורה בנפשו בעת ההנאה, ויברך אותו בחפץ מלא וברצון שלם.

כשאדם נהנה ממישהו, הוא מתחבר אליו. זה יסוד: אחת הדרכים לקשור בני אדם זה לזה היא האכילה. "גדולה לגימה שמקרבת". ובשיעור ניתנה עצה מעשית: אם אתה רוצה להגיע לשלום עם מישהו שאתה מסוכסך איתו, הזמן אותו לסעודה. אחרי שאכלתם יחד, יהיה לו קשה מאוד לצעוק עליך.

גם בעולם העסקים משתמשים בזה. ארוחה משותפת מקרבת את הלבבות. ההנאה שאדם נהנה מן השני פותחת את הלב.

וזה מה שעשה הרב פינקוס. הוא לא תרם את הכסף. הוא נהנה ממנו, כדי שלבו יהיה קשור באותה אישה ובבנה, ויתפלל עליהם בכל לבו.

-- EOF [6/19] --

shiur@torah:~/chapter_02$ cat 07.txt

המלך שביקש ברכה לבן

>> output: כדי לקבל ברכה מכל הלב, צריך קודם לפתוח את לבו של המברך.

בשיעור סופר מעשה. בימי מלחמת העולם השנייה, כשהסכנה הגיעה עד מרוקו, היה מלך מרוקו בסכנת נפשות. לפי דרך הטבע לא ידע איך יינצל. הוא ניגש אל הבבא סאלי וביקש: אני רוצה שתברך את בנו של הרב, הבבא מאיר, שיזכה לברכה והצלחה.

הבבא סאלי לא הבין מה רוצה המלך, אבל בירך את בנו. אחרי שבירך, אמר לו המלך: עכשיו תברך אותי, כי אני נמצא בסכנה. והבבא סאלי בירך אותו.

אחר כך שאלו אותו: מה היה כל העניין? למה ביקשת שיברך קודם את בנו? אמר: חששתי שלא יברך גוי בכל לבו. רציתי שייפתח לבו תחילה. אחרי שהלב נפתח בברכה לבנו, גם אני אכנס יחד לתוך הלב הפתוח.

וכך גם כאן: יצחק רצה לברך את בנו מכל הלב, ולכן ביקש מטעמים, כדי שתהיה נפשו קשורה בנפשו. ומכאן עצה לכל הורה: כשבן או נכד עשו לך נחת רוח, כשהתלהבת מהם באמת, זה הזמן לברך. ככל שהלבבות מחוברים יותר, הברכה חלה יותר.

-- EOF [7/19] --

shiur@torah:~/chapter_02$ cat 08.txt

אפילו ברכת לבן

>> output: ברכת אב שווה הרבה, כי היא יוצאת מן הלב.

ובשיעור הובא מה שאמר פעם אחד המחנכים בשמחת ברית, כשהסנדק בירך את בניו: אתם לא יודעים כמה גדולה ברכת האב. והביא ראיה מן התורה.

כאשר לבן רדף אחרי יעקב, ובסוף נפרדו, מספרת התורה: "וַיַּשְׁכֵּם לָבָן בַּבֹּקֶר וַיְנַשֵּׁק לְבָנָיו וְלִבְנוֹתָיו וַיְבָרֶךְ אֶתְהֶם". למה צריכה התורה לספר שלבן הרשע בירך את רחל ולאה? מה ערכה של ברכה כזו?

ואומר הספורנו: ללמד שברכת אב, אפילו של אב כמו לבן, שווה הרבה מאוד. למה? כי זו ברכה מן הלב. סוף סוף אלה הילדים שלו, והוא רוצה בטובתם.

רואים מכאן שעיקר כוחה של ברכה אינו רק בגדלות המברך, אלא בעוצמת האהבה והרצון הטוב שמהם היא יוצאת. ומכאן לנושא הבא, שקשור לפרשת השבוע: הברכה שהתורה ציוותה לברך באהבה.

-- EOF [8/19] --

shiur@torah:~$ cd chapter_03/

[03] 🤲 לברך באהבה

shiur@torah:~/chapter_03$ cat 09.txt

"לברך את עמו ישראל באהבה"

>> output: על ברכת כהנים בלבד מברכים "באהבה", כי ברכה בלי אהבה אינה ברכה.

הכהנים מברכים לפני ברכת כהנים: "אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בִּקְדֻשָּׁתוֹ שֶׁל אַהֲרֹן, וְצִוָּנוּ לְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה". ונשאלת השאלה: איפה כתוב בתורה שצריך לברך באהבה? ועוד: מדוע במצוות אחרות אין אומרים כך? למה אין מברכים "להניח תפילין באהבה"?

ובשיעור סופר מעשה מופלא. הגאון רבי שלום שבדרון זצ"ל, המגיד הירושלמי, היה גר בשכונת שערי חסד, שבימים ההם הייתה שכונה של רבנים ותלמידי חכמים. פעם ראו אותו בבוקר, בשעה מאוחרת, הולך לבית הכנסת עם הטלית. שאל אותו יהודי: הרב עוד לא התפלל?

ענה: כבר התפללתי. אז לאן הרב הולך? אמר: אני כהן, ומברכים "לברך את עמו ישראל באהבה". ואין אדם שאני אוהב כמו את רבי שלמה, ולכן אני הולך לשאת כפיים שוב, כדי לברך באהבה.

ובשיעור תואר אותו רבי שלמה כדמות שכל ישראל אהבו, מכל החוגים, שכולם מצאו אצלו מקום ומי שהבין את לבם.

-- EOF [9/19] --

shiur@torah:~/chapter_03$ cat 10.txt

הברכה שמחכה לאהבה

>> output: כהן שבירך כבר, הלך לברך שוב כדי שתהיה ברכתו מתוך אהבה.

מה לומדים מן המעשה? רבי שלום שבדרון כבר התפלל, וכבר נשא את כפיו באותו בוקר. ובכל זאת הלך לברך שוב. לא כדי לצאת ידי חובה, אלא כדי שתהיה לו ברכה מתוך אהבה גדולה במיוחד, אל אדם שהוא אוהב מאוד.

רואים מכאן שהמילה "באהבה" בברכת הכהנים לא הייתה אצלו מילה בעלמא. הוא הבין שזה לב הברכה. ככל שהאהבה גדולה יותר, כך הברכה שלמה יותר.

ובשיעור הודגש: רואים שזו אמת. ומכאן גם לכל אחד מאיתנו, גם מי שאינו כהן. כשאנו מברכים את ילדינו בליל שבת, כשאנו מאחלים לחבר מזל טוב, כשאנו אומרים לשכן "בהצלחה", כדאי לעצור רגע ולעורר את האהבה. הברכה שיוצאת מלב אוהב, היא ברכה שחלה.

וזה מה שנבין מיד מדברי המהרש"א.

-- EOF [10/19] --

shiur@torah:~/chapter_03$ cat 11.txt

המהרש"א: הברכה חלה כפי הכוונה

>> output: הקדוש ברוך הוא ציווה את הכהנים לברך באהבה, כי בלי אהבה אין כאן ברכה כלל.

המקור להבנת הדבר נמצא בגמרא: אין נותנים כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין, שנאמר "טוֹב עַיִן הוּא יְבֹרָךְ". אל תקרי "יבורך" אלא "יברך".

ומפרש המהרש"א: לא תינתן הברכה אלא לטוב עין, כי ברכת המברך חלה כפי כוונת המברך. כפי מה שבלבו, כך חלה הברכה.

ומכאן מובן "לברך את עמו ישראל באהבה": בכוונה, בעין טובה וברצון הלב. הקדוש ברוך הוא ציווה את הכהנים לברך את ישראל. אבל ברכה חלה רק כאשר יש לאדם עין טובה ורצון שיהיה טוב לשני. לכן חייבים הכהנים לברך באהבה. אחרת אין כאן ברכה כלל.

כלומר, "באהבה" אינו קישוט של המצווה. הוא חלק ממהותה. בורא עולם אמר לכהנים: ברכו את ישראל. וברכה בלי אהבה אינה ברכה. ממילא אי אפשר לקיים את הציווי "כה תברכו" אלא באהבה.

-- EOF [11/19] --

shiur@torah:~$ cd chapter_04/

[04] 👁️ בלק, בלעם וכוח הקללה

shiur@torah:~/chapter_04$ cat 12.txt

למה לא ביקש בלק ברכה?

>> output: בדרך כלל מבקשים ברכה להצלחת עצמנו, ולא קללה לאחר; ובלק ביקש דווקא קללה.

בפרשת השבוע נאמר: "וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל בִּלְעָם בֶּן בְּעֹר... לֵאמֹר הִנֵּה עַם יָצָא מִמִּצְרַיִם... וְעַתָּה לְכָה נָּא אָרָה לִּי אֶת הָעָם הַזֶּה כִּי עָצוּם הוּא מִמֶּנִּי, אוּלַי אוּכַל נַכֶּה בּוֹ... כִּי יָדַעְתִּי אֵת אֲשֶׁר תְּבָרֵךְ מְבֹרָךְ, וַאֲשֶׁר תָּאֹר יוּאָר".

ויש להקשות: מדוע ביקש בלק לקלל את ישראל, ולא לברך את מואב? בדרך כלל מבקשים ברכה להצלחה. אדם שיש לו משפט מבקש שיצליח בו, ולא שהצד השני ייכשל. ראית פעם אדם שיש לו שכן שעושה לו צרות, והוא ניגש לרב ומבקש שהשכן ימות? אף אחד לא מבקש כך. מבקשים ברכה שהשכן יעזוב, שיעבור למקום אחר, שיהיה שקט.

אם לבלק יש בעיה עם עם ישראל, שיבקש: ברך אותי שלא יקרה לי דבר. למה לקלל, למה להרוג?

ועוד דיוק יפה בפסוק: "אשר תברך מבורך" - "מבורך" בלשון הווה, כאילו כבר מבורך. ואילו "אשר תאור יואר" - שניהם בלשון עתיד. מה פשר השינוי?

-- EOF [12/19] --

shiur@torah:~/chapter_04$ cat 13.txt

האור החיים: בלעם לא יכול היה לברך

>> output: רק מי שיש לו עין טובה יכול לברך; בלעם, בעל העין הרעה, ידע רק לקלל.

אומר האור החיים הקדוש תשובה נפלאה: בלעם לא היה יכול לברך, שנאמר "טוב עין הוא יבורך", ובלעם היה רע עין. מי שיש לו עין טובה יכול לברך. אלא שבלעם היה יודע מתי הקדוש ברוך הוא רוצה לברך, והיה מברך באותה עת, וכל העם חשבו שהוא מברך.

וכלשונו: נראה כי לעולם ברכת בלעם כברכת חמור, שום דבר. אלא שהרשע היה מערים: כשהיה רואה בחכמתו שפלוני יעלה לגדולה, היה ממהר לברך אותו. וכשבא הדבר, היה האיש חושב שבלעם גרם לו. ולא היא, הוא לא גרם כלום.

בשיעור הומחש הדבר: בא אדם לבלעם ואומר שאין לו עבודה, והוא מחכה למשרה של מורה. בלעם רואה בכוכבים שבתחילת השנה יקבלו אותו לעבודה, ומברך אותו: באחד בספטמבר תהיה מורה. והאיש בטוח שהברכה פעלה. אבל זו לא ברכה, זו ידיעה.

ועל כולם עבד בלעם, חוץ מבלק. בלק, כך אומרים חז"ל, היה קוסם גדול ממנו. לכן אמר לו: אני יודע את האמת. "את אשר תברך" - כבר "מבורך" מלפני כן, ואתה לא עשית דבר. אבל "אשר תאור יואר": את הקללה אתה באמת יודע לעשות. לכן נאלץ לבקש ממנו קללה.

-- EOF [13/19] --

shiur@torah:~/chapter_04$ cat 14.txt

עין הרע אינה בדיחה

>> output: כמו שלברכה יש כוח, כך גם לקללה של מי שרוצה ברעת השני.

בלעם נקרא "שְׁתֻם הָעָיִן". מה פירוש סתום העין? כל מקום שהוא שם עליו את עינו, נעשה סתום, הכל נהרס. כמו שיש סגולה בברכה, יש כוח בקללה. מי שרוצה באמת שיהיה רע לשני, קללתו היא קללה.

ובשיעור הודגש: יש שאומרים "עין הרע" כבדיחה. אבל עין הרע אינה בדיחה. יש בזה ממש. ומי שם עין הרע? אדם שמקנא. וככל שהוא מקנא יותר, כך הדבר מסוכן יותר. כמו שברכה יכולה להועיל, כך קללה יכולה להזיק.

ומי שהוא בעל עין טובה, ברכתו היא ברכה. ומי שרע עין, רוצה שיהיה רע לשני, קללתו מסוכנת.

ולכן כל עניינו של בלעם היה קללות. זה היה בלעם: רע עין, שרוצה רק לקחת, כמו שאמר "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב". ומעין כזו לא יכולה לצאת ברכה. מי שכל רצונו לקחת מן השני, אינו מסוגל לרצות באמת שיהיה לשני טוב, וממילא אין בפיו ברכה. אבל קללה, שבאה מן הקנאה ומן הרצון ברעת הזולת, הוא ידע היטב.

-- EOF [14/19] --

shiur@torah:~/chapter_04$ cat 15.txt

"מדבר" מן הלב

>> output: הדיבור האנושי יוצא מן הלב; ומי שלבו רע, יכול לקלל מן הלב אבל לא לברך.

שאלה נוספת: מה ההבדל בין אדם לבין ציפור? גם הציפור מצפצפת, ושלמה המלך אף הבין את שפת העופות. מדוע רק האדם נקרא "מדבר"?

ההסבר: בדיבור של האדם יש שני חלקים. יש דיבור מן החלק הגשמי, ויש דיבור מן החלק הרוחני, הדיבור שיוצא מן הלב. ודברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב. יש אנשים שאתה רואה כשהם מדברים, שהדברים נכנסים, כי הם יוצאים מן הלב.

לבלעם הייתה עין רעה, וממילא לא יכול היה לברך מן הלב. רק לקלל מן הלב הוא ידע. לכן אמר לו בלק: אינני מבקש שתברך, כי אני יודע את האמת שלך. אין בך כוח אמיתי לברך.

לעומת זאת, לאברהם אבינו הייתה עין טובה, ועליו נאמר "וֶהְיֵה בְּרָכָה". זה "טוב עין הוא יבורך": מי שיש לו עין טובה, הוא שיכול לברך את השני.

-- EOF [15/19] --

shiur@torah:~/chapter_04$ cat 16.txt

ברכה ממי שמכיר אותך

>> output: ככל שהמברך מכיר אותך ואוהב אותך יותר, כך הברכה שלו חלה יותר.

מכאן נובע כלל מעשי. מי שמחפש צדיק שיברך אותו, שידע: ככל שהצדיק מכיר אותו יותר ואוהב אותו יותר, זו סגולה שהברכה תצליח.

למשל: מי שמקורב לרב מסוים, והרב מכיר אותו היטב ומברך אותו מן הלב, יש לו לפעמים סיכוי רב יותר שברכתו תחול, מאשר ברכה של צדיק גדול יותר שאינו מכיר אותו. כי מי שמכיר אותך, מברך אותך כמו שצריך.

אין זה מקטין את מעלתו של צדיק גדול. ברכת צדיק גדול היא דבר גדול. אבל גם אדם שמקורב אליך, ואתה מקורב אליו, ברכתו עוזרת מאוד, כי היא יוצאת מן הלב.

ומכאן לכל אחד מאיתנו: הברכה שלנו לילדינו, לחברינו ולשכנינו, אינה דבר של מה בכך. אם היא יוצאת מלב אוהב ומעין טובה, יש בה כוח.

וזה ההפך הגמור מבלעם. בלעם היה "מברך" אנשים שלא הכיר ולא אהב, רק משום שראה בכוכבים מה יקרה להם, ולכן ברכתו הייתה כברכת חמור. אבל אב שמברך את בנו, חבר שמברך את חברו, ואפילו יהודי פשוט שמברך מכל לבו את מי שהוא אוהב, מברך ברכה אמיתית. לא החכמה ולא הידיעה עושות את הברכה, אלא העין הטובה והלב האוהב. ומי שרוצה שברכותיו יתקבלו, יעבוד על עצמו לאהוב ולרצות בטובת השני.

-- EOF [16/19] --

shiur@torah:~$ cd chapter_05/

[05] 🥂 גדולה לגימה

shiur@torah:~/chapter_05$ cat 17.txt

שני לבבות

>> output: לפני האכילה הלב טרוד, ואחריה הוא שלם, ולכן הברכה שאחרי האוכל באה מכל הלב.

עכשיו נבין למה נותנים אוכל בקידוש. חוץ מכל הסיבות, יש עוד סיבה: רוצים לעורר את הלב הטוב של כל האנשים, שיברכו מכל הלב.

הגמרא אומרת: עד שלא אכל אדם ושתה, יש לו שני לבבות. ומשאכל ושתה, אין לו אלא לב אחד, שנאמר "וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב". ורש"י מפרש שלפני האכילה לבו טרוד. כשאדם רעב, קשה לו לרכז את לבו. אבל כשהלב מלא, האדם מברך מכל לבו.

והשפת אמת בחידושיו למסכת יומא כותב על המצווה לאכול בערב יום הכיפורים: על ידי האכילה והשתייה יהיה האדם שמח וטוב לב ומיושב בדעתו, כמו שכתוב "וַיֹּאכַל בֹּעַז וַיֵּשְׁתְּ וַיִּיטַב לִבּוֹ". למדנו מכאן שכשאדם אוכל, הברכה שלו אחר כך באה יותר משמחת הלב.

לכן נותנים בקידוש עוגות ומאכלים טובים. לא רק לכבוד השמחה, אלא כדי לעורר את הלב לברך את בעל השמחה מזל טוב מכל הלב.

-- EOF [17/19] --

shiur@torah:~/chapter_05$ cat 18.txt

לברך פעמיים

>> output: ברכה שנאמרת אחרי האוכל, מתוך הכרת טובה ולב טוב, היא ברכה שלמה.

יש ששואלים: כבר אמרתי לו מזל טוב, למה צריך לבוא לקידוש? אבל כשאתה בא, יושב ואוכל, הלב שלך מתעורר. המזל טוב שאחרי הסעודה הוא אחר לגמרי מן המזל טוב שאמרת בדרך אגב כשפגשת אותו ברחוב.

וזו אולי גם הסיבה למנהג שנוהגים בקידושים לברך את בעל השמחה פעמיים: פעם אחת כשפוגשים אותו אחרי התפילה, ופעם נוספת לפני שנפרדים, אחרי האוכל. הברכה שלפני האוכל הייתה בחצי לב, ב"לב נבוב". אחרי האוכל, כשיש הכרת טובה ולב טוב, אפשר לברך בלב שלם ובאהבה.

ואין לשער כמה שווה ברכה של יהודי. לכן כדאי שתהיה בכל הלב.

ובשיעור הובאה תשובה שכתב אחד הרבנים ליהודי שהתקשה במציאת שידוכים לילדיו. הוא הביא מעשה שמביאים תלמידי הבעל שם טוב: אדם שהיו לו קשיים במציאת זיווג לבניו בא לבקש ברכה, ואמרו לו שהסגולה להצלחת הבנים היא ברכת האנשים שמברכים את ההורים בשעת לידתם, ושמחים בשמחתם.

-- EOF [18/19] --

shiur@torah:~/chapter_05$ cat 19.txt

סעודה של ברכה

>> output: מי שזקוק לישועה יכול לערוך סעודת מצווה, שבה אנשים נהנים ומברכים אותו מכל הלב.

ומה יעשה מי שלא ערך סעודה כזו בשעתה? לפי אותה תשובה, יעשה סעודת מצווה, כגון סיום מסכת וכדומה. יבואו אנשים, ישמחו בשמחתו ויברכו אותו, ועל ידי זה תימשך עליו ברכה מן השמים.

וזו אולי גם הסיבה למנהג שנוהגים היום אנשים שזקוקים לישועה, לערוך סעודה. האנשים אוכלים, נהנים, ומברכים את בעל הסעודה מכל הלב.

ולסיכום, למדנו דבר נפלא: מה הדרך שהברכה תתקבל. קללת בלעם הייתה נוראה משום שהייתה לו עין רעה. הוא היה מקנא בשני ורוצה לקחת הכל: "אִם יִתֶּן לִי בָלָק מְלֹא בֵיתוֹ כֶּסֶף וְזָהָב". עינו הייתה נוראה ואיומה.

וכך גם בכיוון החיובי: ככל שלאדם יש לב טוב, ככל שהוא רוצה שיהיה טוב לשני, כך ברכתו יוצאת יותר מכל הלב, וכך היא חלה. לכן ברכת אב גדולה. ואפילו אצל אב, כשהוא שמח יותר, ברכתו חלה יותר. וזה מה שלימד יצחק אבינו: "וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים... בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי".

-- EOF [19/19] --

shiur@torah:~$ grep --highlight "אהבת ה'" *

shiur@torah:~$ exit█

📚 חלק ממאגר הקול החמישי – המאגר התורני הגדול ביותר בעולם לחומרים תורניים למורה